הצייד ובת הלילית - פנטזיה רומנטית למבוגרים
"כשהייתי ילדה, לפני כמעט מאה שנים, שמעתי לראשונה את הסיפור על הצייד שרצח את הלילית הראשונה.
זה היה הרגע שיצורי הירח הבינו שהם לעולם לא יוכלו לחיות בשלום עם יצורי החמה והמלחמה קרעה את הארץ לשניים.
תמיד חשבתי שזו סתם אגדה, דרך נוספת להפחיד את הילדים ולהפיץ שנאה, אבל כשאני עומדת בפתחו של היער הצפוף, לבושה שמלה אדומה כדם ומוקפת עיניים רעבות, אני מבינה שטעיתי.
הם באמת מפלצות."
היי, אני נועם. אחרי הרבה ספרים שקראתי וערכתי, הבנתי שהגיע הזמן גם שהספר שלי יצא לאור.
כתבתי אותו עם אהבה רבה מאוד לז'אנר הפנטזיה הרומנטית ואמונה שעוד הרבה נשים ירצו לקרוא אותו, כי הוא בדיוק הספר שאני הייתי רוצה לקרוא. מלא בפנטזיה, ממלכות רחוקות ויצורים קסומים ומשולב עם רומנטיקה מתוקה וסצנות לוהטות - הצייד ובת הלילית יכניס אתכן לעולם שיצרתי וכשף אתכן עד העמוד האחרון.
עכשיו זמין לרכישה במכירה מוקדמת כאן.
פרק ראשון לטעימה מהספר
ג'דה
הבד המנצנץ עוטף את גופי וזורם עד לרצפת השיש של האולם הגדול. מוסיקת נבל עדינה מצטלצלת בחלל הענקי ומכתיבה את הריקוד של הזוגות מולי. אני לא רוקדת, רק עומדת לצד המלך והמלכה ומתבוננת בפֵיה קטנה וסגולת כנפיים המסתחררת בין ידיו של בן זוגה לריקודים. כולם לבושים במיטב הבגדים, שיער מסודר בקפידה, אין צעד אחד לא במקום.
ההורים שלי מביטים באישור על המחזה, מרוצים שנשף הסתיו מתנהל בדיוק כפי שרצו. היה זה תורה של ממלכת בני הלילית לארח את החגיגות השנה, והם יותר משמחו לנצל את ההזדמנות כדי להראות לעמים האחרים כמה חזקה השליטה שלהם על הממלכה.
יותר נכון השליטה של אמא שלי. אבא שלי אולי היה המלך, אבל כולם ידעו שהיא זו שעושה את ההחלטות.
"ג'דה, עימדי זקוף." היא אומרת לצידי ואני מתיישרת אוטומטית.
"ביצירה הבאה הנסיך הלפרן יזמין אותך לרקוד ואת תסכימי. אחרי שתסיימו, תלכו אל הגן ותשוחחו עד המופע שתוכנן לפני הארוחה." היא ממשיכה במהירות.
"אולי אוכל לרקוד עם הנסיך ארקן?" אני שואלת בעדינות. ארקן, אחיו הצעיר של הנסיך הלפרן ובן גילי, הוא חברי הטוב ביותר.
"לא. המלך הציע שתרקדי עם בנו הבכור ולא יכולתי שלא לחשוב שזה רעיון נהדר." הטון שלה סופי, אין טעם להתווכח.
אני מביטה בעצב בארקן, שרוקד עם אחת מבנותיו של הדוכס מטופווייב והוא מחזיר לי מבט עצוב. הוא מכיר אותי טוב כל כך עד שלפעמים אנחנו כלל לא צריכים לדבר כדי להבין אחד את השנייה.
כשהריקוד נגמר ויצירה חדשה מתחילה להתנגן באולם השיש, הנסיך הלפרן ניגש אלי בצעד בוטח. שערו כהה ועיניו ירוקות, ממש כמו של אחיו הצעיר, אבל חסרה בהן החמימות המוכרת.
הוא מושיט אלי את ידו ברשמיות, ללא מילה. שנינו יודעים שאני לא יכולה לסרב להצעה שלו, אז אני לוקחת אותה, משתדלת לגעת בה כמה שפחות, ועוקבת אחריו אל רחבת הריקודים.
הכל סביבי צבוע בצבעים בהירים של לבן ותכלת עדינים כל כך עד שהם כמעט נעלמים אחד בשני. הרחבה עצמה עשויה שיש לבן ומבריק עד שניתן לראות בו את השתקפות הרוקדים. גם אני לבושה בהתאם לצבעי הנשף עם שמלת תכלת משובצת אבנים נוצצות. אני מביטה במהירות בשיש ורואה את פני, חיוורים, נוקשים וחסרי הבעה.
אנחנו מתחילים לרקוד לצלילי הנבל, הלפרן מוביל בקשיחות ובדיוק ואני מתאימה את עצמי לצעדיו. כולם מסתכלים עלינו, אבל אני דואגת להביט מעבר לכתפו של הנסיך. גם אם היינו יכולים לדבר, אני לא בטוחה מה היינו אומרים.
הכרתי את הנסיך הבכור כמובן, אבל את מרבית זמני בארמון הפיות המזרחי ביליתי עם האח האמצעי, ארקן. כשהיינו נתקלים בהלפרן הוא לא היה מקדיש לנו אפילו לא מבט. כשהיינו צעירים יותר, אולי לפני מאה שנים, הלפרן היה מביט בי משחקת עם אחיו ומעיר הערות זדוניות. היום אני לא בטוחה אפילו איך קולו נשמע.
"הרשי לי ללוות אותך אל הגן." הוא אומר בדיוק כשאני תוהה על כך ומנפץ את התעלומה. יש לו קול עמוק, צלול. השיר נגמר בלי ששמתי לב והוא אומר את המילים שציפיתי לשמוע ממנו. אימי הכינה אותי אליהן כדי שלא אתנגד.
אני מהנהנת והולכת איתו אל דלת הזכוכית הגבוהה שמובילה אל הגן.
הלילה זרוע כוכבים והירח נראה כמו סימן של ציפורן דקה על העור. אורו מאיר על שיחי הוורדים המנצנצים ועל ארוגות פרחי הלילה שפורחים בזוהר נוגה.
הלפרן נעמד לצידי מול הנוף המרהיב שניבט אלי ומניח את ידו בשקע שבתחתית גבי. אני מנסה להתרחק ממנו, אבל הוא אוחז במותני. כשאני מסתובבת להביט בו בפליאה, אך הוא משיב מבט אדיש.
"הקשר בין הממלכות שלנו תמיד היה טוב." הוא אומר, מביט קדימה אל הגן.
"זה נכון." אני אומרת בנוקשות, מרגישה לא בנוח מרגע לרגע. למה הוא לא מוריד ממני את הידיים שלו?
"את בטח יודעת מה הכוונות של ההורים שלנו לעתיד." הוא ממשיך ואני מנענעת בראשי. אני לא רוצה שימשיך לדבר.
"ג'דה, אל תתנהגי כמו ילדה קטנה."
"אני לא!" אני אומרת בעקשנות ומרגישה פתאום כמו ילדה קטנה.
"את תגרמי לי להגיד את זה?" הוא שואל ומנענע בראשו.
"אתה יכול לא להגיד שום דבר. מבחינתי אנחנו יכולים לעמוד כאן ולשתוק עד שיתחיל המופע." אני אומרת ומנסה להישמע אדישה ומתנשאת כמוהו.
"אני מניח שההתנהגות המרדנית שלך תשעשע אותי, כשנהיה נשואים אני מתכוון." הוא מוסיף ואני קופאת.
ידעתי כמובן שהמלכה רוצה שאנשא ושהנסיך הלפרן הוא אחד המועמדים הראשונים שלה, אבל לשמוע את זה יוצא מהפה שלו זה דבר אחר לחלוטין.
"אני חושבת שהמשפט הזה ישעשע אותי, כשתתחתן עם מישהי אחרת אני מתכוונת."
"כן. אני ללא ספק אהנה לשבור אותך ואת הפה החצוף הזה." הוא מביט בי בעניין קריר ואני עוצרת את עצמי מלהעיף אותו מעבר לחומות הגן.
"יש מעט מאוד יצורים שיכולים לשבור אותי." אני אומרת לאט. "ואתה לא אחד מהם, הנסיך הלפרן."
"שמעתי שמועות על הכוח שלך בקרב בני מינך." הוא מתקרב ולוחש באוזני. "אבל בקרב בני הפיות, היכולות שלך שוות ערך לפיה בינונית. במקרה הטוב."
אני נושפת בזעם ומנסה להתרחק ממנו, אבל הוא אוחז בי בכוח. "ואני ממש לא פיה בינונית, הוד מעלתך."
"חתיכת-"
"הוד מעלתכם, המופע עומד להתחיל." משרת לבוש לבן אומר מאחורי וקוטע את מה שהיה יכול להיות שצף קללות מספק מאוד.
"כמובן, אנחנו מגיעים." הנסיך אומר ומשחרר אותי. אני רוצה להגיד לו שלעולם לא אנשא לו. אני רוצה להזמין אותו לדו קרב, ממש כאן ועכשיו. אבל גבו מעוטר הכנפיים נעלם בין דלתות הזכוכית לפני שאני מספיקה להגיד דבר.
אני נושמת עמוק. אסור לי לתת לו לערער אותי. נראה מי יצחק אחרון כשהוא יעמוד תחת חופת השמיים עם כלה אחרת ואני אעמוד בקהל, מצחקקת עם אחיו הצעיר בשורה הראשונה.
אחרי שאני נרגעת, אני עושה את דרכי חזרה לאולם. אני לא רוצה לראות את המופע של הערב ובטח שלא לאכול אחריו, אבל כמו תמיד – אין לי ברירה. קול קטן שואל אותי איך אמנע את הנישואים האלה, אם תמיד עלי לעשות מה שנאמר לי? אבל אני משתיקה אותו. אמצא דרך. אני תמיד מוצאת בסוף דרך.
כשאני נכנסת לאולם כולם כבר עומדים במעגל גדול. נרגשים, עם כוסות קריסטל מבריקות, הם מביטים בציפייה ביצור הכבול על הרצפה.
אני רוצה לעמוד רחוק, להישאר בכניסה ולא לראות דבר, אבל המלכה מסמנת לי עם עיניה. היא רוצה אותי לצידה, כמשפחת מלוכה חזקה.
כשאני מתיישבת ליד כיסאות המלכות של הורי, אני רואה טוב יותר את הצייד. שיערו השחור מלא קשרים, גופו העירום מטונף והוא מביט לכל עבר בשנאה יוקדת. הוא נראה כמו חיה זועמת, רק ללא החן.
הם רוצחים. מגיע לו להיות כאן.
משהו בוער מאחורי עיניו, משהו שהיה יכול להיות עוצמתי, לו ידע איך להשתמש בו.
הגנרל שזכה בכבוד מתקרב אליו עם חרב שלופה. הוא מניח אותה על צווארו ומניף אותה.
***
אהבת? מוזמנת לרכוש במכירה מוקדמת כאן.
לשאלות ניתן לפנות אלי בוואטסאפ
