לכותבים רבים יש נטייה לכתוב בספרים פרטים שנראים להם חשובים לעלילה - אבל הבעיה שנוצרת ברוב הפעמים היא תחושת האכלה בכפית.
מה זה האכלה בכפית? כשכותב רושם מידע שנראה מאולץ ולא קשור מתקבלת תחושת "רק רציתי שתדע" - וזהי למעשה האכלה בכפית, במקום לתאר מצב שיגרום לנו להבין לבד את אותה פיסת מידע חשובה, הכותב זורק אותה עלינו ויוצר תחושת תסכול וזלזול באינטיליגנציה אצל הקורא - או לפחות זה ככה אצלי.
ועכשית לדוגמה שתהפוך את כל העניין לברור יותר:
הלכתי ברחוב וראיתי מאחת החנויות בחור שבוהה בי, תמיד הייתי בחורה יפה אבל לא מודעת לזה, כך שקיבלתי הרבה מבטים מבנים במהלך חיי.
הלכתי לאורך שדרת החנויות, נזהרת שהקפה שלי לא יישפך לי. בחור גבוה ניגש אלי לפתע, חיוך רחב על פניו. "צריכה עזרה?" הוא שאל בחום ואני תהיתי לאיזו עזרה אני זקוקה בהליכה. "לא תודה" אמרתי בנימוס, אך הוא נעמד מולי ואמר "בעצם רציתי רק סיבה לבקש ממך את המספר שלך" הוא הביט בי בציפיה ותהיתי כיצד לסרב לו. לבסוף החלטתי על סיבת ה"יש לי חבר" בעיקר כי מהרתי. הוא חזר מאוכזב מאיפה שהגיע ואני המשכתי בדרכי, חולפת על פני חלונות הראווה המבריקים ובוהה בהשתקפותי שנגלתה אלי כל כמה שניות. "מה הוא מוצא בהשתקפות הזאת?" שאלתי את עצמי והמשכתי ללכת בלי להרים את מבטי.
אז יש לנו שני מצבים, באחד מהם האכלתי אתכם בכפית - רשמתי שהבחורה יפה ולא מודעת לזה, ובשני נתתי לכם להבין את זה לבד מהסיטואציה.
התגובה האישית שלי מהאכלה בכפית היא גלגול עיניים והבנה כי הרומן שלפני כנראה לא הולך להיות מי יודע מה. ולרוב זה באמת המצב.
אז הטיפ שלי להיום הוא: תשקיע בסיפור שלכם, תשתמשו בתיאורים ובדיאלוגים כדי לגרום לנו להבין את הנקודה או לקבל את המידע שאתם רוצים (באופן מעודן ולא טו אובייס). זו אמנם הדרך הארוכה והקשה יותר, אבל היא גם זו שתיקח את הסיפור שלכם לרמה הבאה.